Shells קליפות
זיוה ילין | Ziva Jelin
אוצרת: סופי ברזון מקאי Curator: Sofie Berzon Mackie
מכתבה וכסא, עציץ פוטוס משתרך ומתפתל, מדפי ספרים ורדיו ישן. בנייר אריזה חום ופשוט, זיוה ילין מפסלת סט הלקוח מתוך סלון של בית, שניתן לזהות בקלות שלא שייך לתקופה הזו עכשיו. הבית הועלה מתוך זיכרונותיה מבית הוריה, מילדותה בקיבוץ בארי. ילדות זו עברה עם קבוצת הילדים בלינה-המשותפת, אך יש משקל רב לבית הוריה (שנקרא אז "חדר") ולמשפחתה הגרעינית. החפצים בבית טיפוסיים לביתה בקיבוץ אך הם מייצגים גם את רוח הזמן בארץ בשנות ה-60-70, ונמצאו בבתים רבים אחרים. אלו נאספו לאורך תקופה ופוסלו בציפוי של נייר אריזה חום. החומר שבחרה מעלה על הדעת פשטות ענווה וצנועה, כיאה לתקופה בה היה בשימוש. הנייר משמש כקליפה, שארית של הדבר המוחשי שאיננו כבר וכעת הפך לממצא ארכיאולוגי. שריד פגיע שמבקש שינהגו בו בזהירות, שמא יממש את עתידו ויקרוס, יתפורר או יתפרק. ילין מנהלת דיאלוג בין המוחשי והממשי, למחוזות העמומים של הזיכרון, המתקיימים בתוכה בלבד.
הרצון לקבע ולשמר דבר שבמהותו עתיד להימחק, בא לידי ביטוי גם בציור-רישום העוטף את הסט. ביד קפדנית ורגישה ציירה בלבן "נוף" קיבוצי שנלקח מצילום ישן שנמצא בארכיון הקיבוץ. העבודה עם חומרי ארכיון שזורה ביצירתה לאורך תקופה משמעותית, וניתן למצוא בה תשובה למועקת המאבק נגד הזמן החולף. הציור מתאר את הדרך שחיברה את בית הילדים של הלינה המשותפת, לחדר ההורים. דרך זו חצתה את הקיבוץ לרוחבו וחיברה גם באופן סימבולי, את מעוז הכלל, עם הפרטיות החמה והמגוננת של חדר ההורים. טיב מערכת היחסים בין הכוחות המנוגדים הללו שנמצאים במתח תמידי, מבוטאת בהיטמעות של שני הגופים אחד בתוך השני. היבלעות של המיצב התלת ממדי בתוך הציור, ומנגד התפזרות של הציור בתוך המיצב, כך שנדרש מרחק וגם תהליך התבוננות כדי להכיר בו. הרישום העדין בלבן מונח על הרהיטים כמו מעטה לא מופרע של שלג שהחל לרדת, רוח חלומית ורכה. הציור החצי שקוף הופך למעטה חיצוני דק, שפרוס על התבליט וסופג אותו לתוכו. הוא שברירי ככיסוי תחרה שנפרש על זיכרון בית ילדותה. כך המפגש של ילין עם עברה מתואר כמו הרגע בו נפרשת שמיכה דקה על הפעוט שהולך לישון, רגע לפני שהסיפור נמוג אל תוך הערפל, לתוך עולמות החלום.