עולם במערומיו

​

אוצרת: נורמה מוסי

הגוף העירום, הניצב מול המצלמה הוא גוף שמגלה את עצמו בגאווה זקופה. גוף חזק וגוף חלש, גוף גרוטסקי ושברירי שמבקש לשאול שאלות של מיגדר ופרפורמנס הנעות על הגבול בין הגוף למרחב שבו הוא נתון ובין הגוף לגופים אחרים. מה קורה ליחסים בין זרים, בין אהובים או בני משפחה כשהגוף נחשף? והאם יש משהו נוסף שנחשף כשהבגדים משילים את עצמם? או דווקא ההיפך? התערוכה, עולם במערומיו, המעוררת במבט ראשון חוסר נוחות, שואלת אך לא מספקת תשובה חד משמעית לשאלות אלו אלא מושכת את הצופים פנימה, אל עולם שבו הגבולות מתערערים והצופים עצמם הופכים להיות ספק מציצנים בסיטואציות אינטימיות (או פרברסיות) וספק שותפים בהן.

התערוכה עולם במערומיו, שואבת השראה ממוטיבים קלאסים של הרנסאנס האיטלקי כמו מוטיב הפיאטה המופיע בתצלום Agape, מהספרות  הדרום אמריקאית כמו התצלום Dona Flor שמצטט את ספרו המפורסם של הסופר הברזילאי חורחה אמאדו ומתכתבת עם יוצרים מודרניים כמו הצייר הבריטי לוסיאן פרויד והצלם הצ'כי יאן סאודק. אלו הם רק חלק מההקשרים התרבותיים הרחבים שבהם נתונה תערוכה זו. בו בזמן התערוכה ממוקמת כאן ועכשיו: בתוך סצנה חברתית ותרבותית שמתפתחת בתל אביב על ידי מהגרים מברית המועצות לשעבר. תרבות ייחודית שמדברת רוסית-עברית ונמצאת כל הזמן במשא ומתן על אופיה ומקומה, פורמת ורוקמת את גופה מחדש  אל תוך תל אביב.

המשא ומתן בין הזהות הרוסית לזו המקומית הישראלית בא לידי ביטוי דרך הפרפורמטיביות של התרבות הרוסית בתצלומים, כמו מוטיב קנקן וכוסות התה המעוטרים. הקבוצה שיצרה את התערוכה מורכבת ברובה מצלמים ומודליסטים, מפיק ובמאי יוצאי ברית המועצות שמתגוררים כיום בתל אביב, אבל לא כולם. חלק מהמשתתפים הם תל אביבים ישראלים שחברו לקבוצה דוברת הרוסית. התהליך האינטנסיבי של עבודה על התערוכה שבה השתתפו 43 אנשים ונמשכה כמעט שנתיים יצר נדבכים של עוצמות תיאטרליות הניכרות בתצלומים. אלה, נדמים לעיתים כמו סצנה מתוך מחזה, פריים מתוך סרט ישן או תצלום של מופע שהתרחש בזמן אחר ובמקום אחר. ולעיתים אחרות נדמה כי התצלומים הם הם הפרפורמנס עצמו. לא תצלום, זיכרון של אירוע שהתרחש, אלא אירוע שמתרחש בהווה ובו הצופים הופכים לשותפים המלאים שלו. אירוע שבו הומור, אהבה ודחייה מתקיימים בערבוביה.

התערוכה עולם במערומיו מציעה מגוון הופעות של גוף ומתבוננת בכולן בעיניים פקוחות לרווחה, בלי למצמץ ובלי להוריד את המבט במבוכה. הפרפורמטיביות של הגוף הערום שכותב ומשכתב את עצמו בתצלומים יוצר מתח שנותר תלוי באוויר ומסרב להתפוגג. המבט המתכונן דרך התצלומים יוצר פגיעות, רגישות, איום, אירוניה וחמלה על הגוף העירום ומציע גם לצופים לבחון מחדש את  היחס שלהם אל הגוף במערומיו.