The common singing | הַזֶּמֶר הַנָּפוֹץ
Meidan Gil Arush | מידן גיל ארוש
Curators: Dana Haras | אוצרת: דנה חרס
עם גיוס סבב המילואים הראשון יצא הצלם מידן גיל ארוש לבסיסים ושטחי כינוס ברחבי הארץ מצויד בקופסת קמרה אובסקורה [1] שבנה, התצלומים שהופקו בעזרתה מרכיבים את התערוכה "הַזֶּמֶר הַנָּפוֹץ". ארוש פגש מאות חיילי מילואים והציע לכל אחד מהם לעצור את שגרת הלחימה ולשבת אל מול המצלמה. בכל מפגש נלקחו שני תצלומים, אחד אותו קיבלו החיילים למזכרת, והאחר נותר אצל הצלם. מאז חודש נובמבר בו תועדו החיילים הם הספיקו לחזור לביתם ולצאת לסבבי מילואים נוספים. כולם בריאים ושלמים בגופם, למעט אחד שנפגע בידו מכדור צלפים ואיבד שלוש אצבעות.
בתערוכה זו ארוש מבקש ליצור דימוי אלטרנטיבי לדימויים שעיצבו את האתוס הישראלי. באמצעות הבחירה בדימויים הסדוקים, הוא סודק את האתוס. פיתוח התמונות שהתבצע בתוך הקופסא ובסמיכות לפעולת הצילום בתנאי שטח, מוליד לעיתים פריימים פגומים. טביעות האצבעות מורחות את הדימוי, ענן שבדיוק עבר מטיל צל כבד או לחלופין קרן שמש חזקה שורפת את התמונה. הבחירה בדימויים אלו מעלה את שאלת זילות הקרב וחזרתיות המלחמות. אף על פי שארוש זוכר כמעט את כל שמות החיילים ויכול לספר על כל מפגש, מבחינת הצופה הם אנונימיים. הם יכולים להיות הילדים שלנו, ההורים, בני הזוג או החברים שנתלשו מחיינו לסבב מילואים ארוך שאיננו יודעים מתי יגמר. לפני פחות מחודש צוין יום הזיכרון, צמידות האירועים מתעתעת ובמבט ראשון קשה לדעת אם אלו צילומים מההווה או שצולמו במהלך מלחמה אחרת מתולדות המדינה. זהו אחד המצבים האבסורדים בהם המציאות משכפלת את הדימוי.
לצד צילומי הדיוקנאות מוצבים בתערוכה צילומי נוף אותם צילם ארוש בבסיסים ובקיבוצים שהפכו לשטחי כינוס. ערפל כבד מכסה את האופק בדימוי המוגדל, אל מולו האופק נגלה בקצהו של שביל פרדס במסגרת הכפולה, ולבסוף מביטה יעלה. תושבת קיבוץ כיסופים, כשהיא עומדת בחצר ביתה בקיבוץ אשר הותקף. היא המפונה והאזרחית היחידה שצולמה בפרויקט זה. כעת היא מוצגת כייצוג יחיד ועוצמתי המסמל את העורף שהפך לחזית.
שם התערוכה לקוח מתוך שירו של נתן אלתרמן "ליל חניה" בו אלתרמן מתאר את הקמתו של מחנה צבאי זמני בטרם יציאה לקרב כלשהו. בהמשכו משולבות השקפותיו של המשורר על השפעותיה של המלחמה על נפש האדם. הבחירה בציטוט מתוך שיר זה מעניק נימה ביקורתית לתערוכה על סבב המלחמות החוזר על עצמו שוב ושוב ושוב. "כשתגדלו כבר לא יהיה צבא" אמרו ההורים לילדיהם, משפט שהיה שגור בעבר בתרבות הישראלית אך במציאות חיינו כבר נמוג אל תוך עצמו.
[1] קמרה אובסקורה, או בשמה העברי - לשכה אפלה, היא מכשיר אופטי קדום שהיווה את הבסיס למצלמה המודרנית הפועלת על אותו עקרון פיזיקלי. פילוסופים תיארו מצלמה זו כמטפורה לתודעה, כמודל לאופן שבו צפייה והתבוננות בדבר מה מובילות להסקת מסקנות אמיתיות על העולם.