(?) STILL | עדיין (?)
Group Exhibition | תערוכה קבוצתית
Curator: Yonatan Ullman | אוצר: יונתן אולמן
אמנים.יות: תרצה אולמן, טובה אלדד, הילה ליזר בג‘ה, אורה בריל, אתי גדיש דה-לנגה, ברכה גיא, נורית גור לביא קרני, יעל גרינולד, אלי דינר, מעיינה וכטל, נטלי יששכרי, תמר לדרברג, אליעז סלונים, לילך פלד צ‘רני, חגית קזיניץ, ליטל רובינשטיין ודפנה שרתיאל
בתחילת חודש מאי שלחתי לאמני הגלריה קול קורא. בניגוד לקולות קוראים רבים בהם האוצר מציע את הנושא לתערוכה, ביקשתי להפוך את התהליך - האמנים/ות התבקשו לשלוח את מה שהם/ן הכי רוצים/ות להציג, ואני התחייבתי לעבור על החומרים ולמצוא בהם מכנה משותף, או רעיון מקשר. מעין ניסיון לשים את האצבע על הדופק ולחוש משהו מרוח התקופה. לפנינו התוצאה - לטוב ולרע בתערוכה 'עדיין(?)' אמני/ות 'מקום לאמנות', נותנים/ות ביטוי למצב הנפשי הקולקטיבי שבו אנו מוצאים/ות את עצמנו באוגוסט 2024 - עדיין חיים בצל השבעה באוקטובר 2023, ומנגד אנחנו עדיין כאן.
חלל הכניסה יוצר מעין אווירה מיליטריסטית. זו נוצרת בחיבור בין העבודות של שלוש אמניות -
בטכניקה הייחודית לה - ׳הדפס חלודה׳ - הלה לייזר בג'ה מנכיחה דימויים של הציפור הלאומית דוכיפת.
לצד הציפורים החלודות, תמר לדרברג מציגה צילום של מה שנראה כמעין מונומנט חלוד ה'שואף' לעבר שמיים המבקיעים מבעד לחור מעגלי מעל.
מנגד, לילך פלד צ'רני מציגה צילום אחד מתוך סדרה מונומנטלית. במקור, אלה צולמו במשך שנים במכרות פחם בגרמניה. בהקשר של התערוכה הנוכחית, המבנים האדירים המשקיפים על רצועות של אדמה חרוכה נדמים למגדלי שמירה המביטים אל עבר שממה נצחית.
כמעין תמרור אזהרה, עבודתו של אלי דינר מקבלת את פנינו - אניגמטית, פיוטית וישירה - מגע רך בין גופים שעליהם נרשמו קווי טופוגרפיה, פוגשים טיפוגרפיה. זו מבשרת: "סכנה עצור הגבול לפניך“.
משם נפרש בפנינו חלל הנפתח ברצף של שלוש עבודות -
מעיינה ווכטל מציגה דימוי המצויר בשפה כאילו ילדותית וראשונית.
אך הציור הזה תפח למימדי ענק מאיימים - דימוי של אישה עירומה, עיניה עצומות, היא נשענת (אולי בעיני רוחה) על הזאב הרע.
אליעז סלונים מציג דימוי של בובות תינוק מכורבלות. הוא רשם את אלו לפני שנים רבות (2007) ובעת משבר שהתחולל אז בחייו האישיים. קשה (לי) להתבונן ביצירה הזו כיום מבלי לחשוב על כל הקורבנות התינוקיים הרבים שהמציאות הנוכחית גווה.
לבסוף, יעל גרינולד מציגה ציור כתמי ובו דימוי עדין של שתי דמויות נשיות. המגע ביניהן מלא חמלה ונחמה.
היצירה ׳הלה׳ של תרצה אולמן מרחפת מעל החלל הזה בנוכחות ספק מאיימת ספק מציעה תקווה. היא מציגה דימוי שלדבריה עוסק באנרגיה המעגלית ביקום. כתיבה בדיו שחור על גבי בד גזה (עזה) שברירי ומנחם מול נייר קשיח. ציור ספונטני ואנרגטי מול כתיבת שתי וערב. מהצד השני ההופכי והעקבות מתגלה העולם הנסתר של האני.
לאורך הקיר הבא מוצג רצף הדפסים של דפנה שרתיאל. המילים: 'מה', 'מה עכשיו', 'עכשיו' (מילה שהפכה טעונה כל כך מאז השבעה באוקטובר), ו'עכשיו מה‘ מבליחות ודוהות. אלה מייצרות מעין רצף מחשבה.
במרכז החלל, ניצב פסל מזערי של ליטל רובינשטיין - עגלת נירוסטה, כמו אלה המשמשות להובלת גופה אל הקבר, ועליה יציקת סיליקון היוצרת דימוי של גופה עטופה בד לבן. ברגע שמבחינים בה, העבודה מטלטלת וטורדת, אך גם מאפשרת התקרבות והתייחדות איתה ועם מה שהיא מייצגת.
החלל הזה 'ננעל' בקולאז' של ציורים קטני-מימדים של חגית קזיניץ. בציורים כמו-אינפורמטיביים מהדהדת האמירה/שאלה 'מי האיש' לצד דימויים של צלליות אנונימיות, דימויי נוף וקוד בינארי מחוק חלקית.
מכאן, אל החלל הפנימי הנוסף. פה, במבט מהיר, ישנו נושא אחד דומיננטי - פרחים המיוצגים שוב ושוב. במבט כללי, אלה לא פרחים משמחים, מנחמים או דקורטיביים-צבעוניים, אלא פרחים נבולים, שחורים ומאיימים המבטאים אובדן ואבל.
כך, אורה בריל מציגה ארבעה ציורים גדולי מימדים שבהם שולטת אווירה של אימה, פחד ובעטה. נדמה שהציורים מתארים מעין מרחבים תת-קרקעיים של מחילות ומנהרות (דימוי שנעשה טעון במיוחד מאז השבעה באוקטובר). המרחבים הללו מדממים, אפילו כאשר קרן אור (ירח?) מבליחה לתוכם.
ביולי 2023, נורית גור לביא נסעה לחרמון כדי לחפש פרחים. אבל היא נתקלה שם באנדרטה חדשה לחיילי גולני ובה שמות של נופלים, ובהם שמות שהיא הכירה. הציורים ש׳צמחו׳ מהמפגש המצמרר ההוא נועדו היו להיות מוצגים בתערוכת היחידה שלה "מקיץ לאביב, מגילות ואינוונטר“. אלא שאז פרצה המלחמה והתערוכה ההיא נגנזה. מקום לאמנות שמח על ההזדמנות לתת לעבודות הללו את מקומם.
ברכה גיא מציפה אותנו בעולם קודר של פרחים - בין אם אלה פורחים בשדה, לבין אם אלה מצויים באגרטל, הם לא מציעים נחמה - אפילו לא כאשר מאור שמימי מוזהב נוסק מעליהם.
כמו הפניקס (עוף החול המיתולוגי, שקמה מחדש בכל פעם שהיא הופכת לעפר), רצף רישומים כביכול מינוריים וכמעט לא קיימים של טובה אלדד מציגים מעין פקעת של צמח הנדמה מלא בניסיון להפיח בו רוח חיים כנגד כל הסיכויים.
במרכז החלל הזה אתי גדיש דה-לנגה מציגה שזירת פורניר גדולת מימדים הנדמית כמעין אגרטל מרוקן מתוכן, או איבר פנימי שאיבד מנפחו.
לבסוף, את החלל הזה 'חותמת' שזירת פרחים אמיתית של נטלי יששכרי. יששכרי אספה מצידי הדרך, וממקומות שבהם הוא לא היה רצוי, את פרח 'היהודי הנודד' (על כל המטענים והקונוטציות שהשם מעורר בנו) ושזרה אותו לכדי זר זכרון. זה ילך ויקמל לאורך התערוכה ומעבר לה.
אני מודה לאמני/ות 'מקום לאמנות' על ההזדמנות לאצור את התערוכה הזו, על האמון שנתנו בי ועל ההשתתפות שלהם/ן בה, בטח במהלך הימים הקשים שעוברים עלינו.