Remaining | שְׁאֵרִים
Shai Knaani | שי כנעני
Curators:Gaston Zvi Ickowicz & Michal Baror | אוצרים: גסטון צבי איצקוביץ ומיכל בראור
מתוך השחור מופיעים סימנים – קטועים, חלקיים, נטולי הקשר. לחלקם אפשר בקלות לתת שם: מצבה, מפה, פרח, ציפור. בחלקם הם מופשטים, משורטטים, בעוד אחרים מגובבים, ארעיים. למרות השחור המכסה את הדימוי, למרות החיתוך המבודד, המפריד רק אלמנטים מסוימים ממכלול המרחב הפרספקטיבי, למרות ההוצאה מההקשר - רוב רובם של הסימנים האלו מוכרים לעין המתבוננת בהם: זהו בית קברות.
תערוכת היחיד השנייה של שי כנעני, "שְׁאֵרים", מוצגת עם פרסום ספרו הנושא אותו שם. הספר והתערוכה מסכמים פרק בפרויקט צילומי שהחל כנעני ב־2019 ונמשך עד היום, פרויקט שבמהלכו הוא מתבונן, מצלם ומתעד בתי קברות בישראל. ביסודיות המאפיינת את עבודתו, במבט מעמיק ושיטתי, כנעני הולך לאורכם ולרוחבם של בתי הקברות, אוסף פרטי־פרטים לצד מבטים רחבים. כנעני מתעד פינות מנוחה, שערי כניסה, קברים הממתינים למילוי, כלי עבודה. זהו מחקר חזותי המישיר מבט לעבר אותם אתרים שעל פי רב נוהגים לבקר בהם בלית ברירה, תחת מעטה הכאב האישי, כשהעיניים מופנות פנימה.
בתערוכה ובספר כונסו יחד שתי קבוצות של עבודות מתוך הפרויקט. גוף העבודה המרכזי, הנפרשׂ על פני רוב התערוכה והספר, מכיל עבודות שבהן כנעני "מחבל" בתצלומיו שלו. הוא משחיר אותם ומותיר רק אלמנט מסוים חשוף לעין - אלו תצלומים של פרטים, מרכזיים או שוליים, הקשורים למצבות עצמן ולסביבתן. בגוף העבודות השני כנעני מביט לעבר המפגש של ערי הקברים עם סביבתם החיה: העיר, הים, היער או הכביש.
תפקידם של בתי הקברות הוא לתחום את המוות, להבחין בינו ובין החיים, בין הקיפאון לבין הרצף הפועם של הזמן.[1] אולם נדמה שבעבודתו כנעני מסרב להפרדה הזו. הוא שואל על עצם ההבחנה, על עצם קביעת הגבול החד בין החי והמת, בין הזמני והנצחי. באמצעות "הטיט השחור" פרטי המצבות של כנעני מתמזגים אלו עם אלו ועם כל מה שנמצא מעבריהן או מונח עליהן. אסופת הפרטים הופכת למכלול, לאוסף שפרטיו איבדו את ההקשר למקור ממנו הם נגזרו. גם בתצלומי הנופים כנעני מחפש את קו הגבול, כך שבעזרת המצלמה בתי קברות מתמזגים עם המרקם החי שסביבם.
כנעני חוזר לנושא שבו נגע גם בתערוכתו הקודמת: הקשר בין מוות, זיכרון וחיים. בסדרת העבודות "אני, אנדרטה"[2] הוא חיפש במצלמתו אחר אינספור האנדרטאות שממלאות את הארץ. כאשר הגיע אליהן הוא צילם בהן את עצמו – דיוקן עצמי עם אנדרטה ואולי דיוקן עצמי כאנדרטה. במסעו הגיע כנעני למאות אנדרטאות, כמעט בכל מקום בארץ, ובכל אתר ביצע פעולה פרפורמטיבית כלשהי שאימתה את גופו החי עם האבן הדוממת של אתר הזיכרון.
[1] בתי הקברות הם הדוגמה המרכזית שבה מישל פוקו משתמש כדי להדגים את המושג "הטרוטופיה" - מקום או מרחב הנבדל מהרגיל והמוכר ובעצם נבדלותו מערער על עצם הקיום של הרגיל והמוכר. לטענת פוקו, בתי הקברות מתקיימים בזיקה למרחב המקיף אותם, אך עם זאת הם חותרים תחת מערכת הקודים והחוקים של המרחב החי, הפועם והיומיומי. ההטרוטופיה מבוססת על עקרון ההיפוך - המקום ההטרוטופי עומד ביחס הפוך למקום ה"רגיל".
מישל פוקו, הטרוטופיה: על מרחבים אחרים, מצרפתית: אריאלה אזולאי, תל אביב: רסלינג, 2003, עמ' 20-7.
[2] הסדרה "אני, אנדרטה" הוצגה בתערוכת היחיד של שי כנעני "חציו מואר, חציו נשכח" (מרכז ההנצחה קריית טבעון, אוצרת: מיכל בראור, 2021).